יותר דרמטי מזה זה לא יכול היה להיות. מסתבר שלפעמים בכדורגל, כמו בחיים, המסלול לשיא האושר עובר במקומות הכי אכזריים שיש. 90,000 הצופים באיצטדיון וומבלי ומיליונים ברחבי העולם קיבלו הערב (שבת) גמר מדהים לליגת האלופות והיבשת קיבלה אלופה חדשה. בנוסף, מועדון פאר ועוד שחקן אחד ענק קיבלו שינוי תדמית: באיירן מינכן ובורוסיה דורטמונד נפגשו לגמר כל-גרמני על הבמה האירופית הראויה מכולן, ובתום 90 דקות של קצב מסחרר וכדורגל נפלא, הבאוורים ניצחו 1:2 וקטפו גביע חמישי בתולדותיהם. בדקה ה-89 עוד חשבנו שאנחנו הולכים להארכה, אבל אז הגיע אריאן רובן: ההולנדי שנחשב ללוזר הנצחי ורק הערב כמעט הרס את המשחק במו רגליו, היה אחראי על אקורד סיום דרמטי עם שער נצחון מהסרטים שקבע: באיירן מינכן אלופת אירופה לעונת 2012/13.
מאיפה מתחילים לסקר את הגמר האדיר הזה? אולי מהמשחק המטורף שקיבלנו, שמבחינת איכות היה אחד הבלתי נשכחים במפעל הזה? או אולי מהעובדה שהגרמניות הראו בדיוק מדוע הן שתי הקבוצות הטובות באירופה? אפשר לבחור גם בזווית של שני השוערים, מנואל נוייר ורומן ויידנפלר, שנתנו הצגה מדהימה ומנעו תוצאה אסטרונומטית כמו 5:5 לדוגמה. בגמר האלופות של 12/13 היו המון סיפורים, אבל כנראה שזה של באיירן מינכן, רגע לפני שהיא מתקבעת כלוזרית הגדולה של היבשת, הוא הגדול מכולם:
בשלב הבתים הם ניערו את ולנסיה, ליל ובאטה, בשמינית הגמר העיפו את ארסנל ללא קרב וברבע עשו צחוק מיובנטוס. בשני חצאי הגמר הגיע הנוק אאוט המדהים בדמות 0:7 על ברצלונה, והערב זו היתה רק החותמת הסופית למה שכולנו ידענו. באיירן, אימפריה עשירה דורסנית ועוצמתית, חיפשה את הגביע החמישי בתולדותיה, אבל אולי יותר משקיוותה לזכות, כנראה שהיא התפללה לא להפסיד גמר אלופות שישי שלה ושלישי תוך 4 שנים. אחרי שנוצחה מול אינטר ב-2010, ולאחר שבעונה שעברה היא שמטה את הגביע במגרשה הביתי, ועוד בפנדלים, הערב כנראה שנעשה צדק: הקבוצה החזקה באירופה הוכתרה לאלופתה.
במשחק עצמו ניגע עוד רגע, אבל הבאוורים השלימו הערב את החתיכה האחרונה שהיתה חסרה להם בפאזל לפני שהם הופכים לתמנון עוצמתי ומפחיד עוד יותר: חניכיו של יופ היינקס הציגו העונה כדורגל מושלם, הם דרסו את הבונדסליגה תוך שבירת שיאים (חלקם כאלה שקבעה דורטמונד בעונה הקודמת) וזכו בתואר המקומי בפער של 25 נקודות מיריבתם הערב. מאז ינואר, הם ניצחו ב-29 מ-31 משחקיהם, ועם מאזן שערים בלתי נתפש של 18:96. יופ היינקס יפרוש מאימון בשבוע הבא והוא יעשה זאת בתור אגדת כדורגל, אחרי שהפך למאמן ה-16 בהיסטוריה שזוכה בגביע פעמיים, וה-4 בלבד שעושה זאת עם שני מעדונים שונים (אחרי שהניף את הגביע עם ריאל ב-98'). אותה אגדת שפורשת תוחלף בפפ גווארדיולה בקיץ, ורק זה אומר הרבה על הכיוון אליו דוהר הקטר האדום. באיירן צירפה הערב לארון של הגביע מספר 5 כאמור, ובכך השתווה לליברפול במספר הזכיות, כשלפניה נותרו רק מילאן וריאל מדריד.
90 הדקות על הדשא בוומבלי היו פשוט עוצרות נשימה. דורטמונד פתחה טוב יותר, ובזמן שההתלהבות הצהובה שטפה את המגרש, באיירן עוד לא כל כך הופיעה. מנואל נוייר הזיע קשות ב-30 הדקות הראשונות, אבל עמד במטווח מוקדם של הצהובים ושמר על קור רוח. מנגד, לאט לאט המכונה המשומנת של היינקס החלה להתעורר: ויידנפלר מצא עצמו הודף כדור אחרי כדור, אבל אריאן רובן איים להפוך לנבל הגדול ביותר בכדורגל העולמי - ההולנדי, שהחטיא הזדמנויות בלתי נשכחות בגמר המונדיאל האחרון וגם בגמר האלופות אשתקד, הגיע לשני מצבים של גול בטוח מול השער, ופעמיים בזבז אותם ברשלנות. אבל הרגע שלו עוד יגיע.
אחרי ההפסקה, חניכיו של היינקס עלו חדים יותר והחלו לתקוף, דורטמונד שגתה והלכה אחורה, ולפתע חוליית ההגנה שלה החלה להילחץ. בדקה ה-60 החצי האדום של וומבלי קפץ לשמיים, כשרובן חתך את ההגנה, עקף את ויידנפלר והעביר רוחב, אותו מנדז'וקיץ' דחק מקרוב. 8 דקות מאוחר יותר, דנטה המבולבל בעט בבטנו של רויס בתוך הרחבה (ורק בנס לא הורחק בצהוב שני). השופט הורה על הנקודה הלבנה ואילקאי גונדואן הצעיר שניגש לבצע את הבעיטה עמד בלחץ, עם 1:1 מהיר. אבל אחרי השיוויון חניכיו של קלופ שוב חזרו לאחור, ו-ויידנפלר שוב מצא את האדומים עטים על שערו. עד הדקה ה-89 הוא גם עמד בגבורה בפרץ, ואז רובן חזר לתמונה: כאילו כדי להוכיח לכולם, ההולנדי מצא עצמו שוב פעם באחד על אחד, ושוב כולם כבר התכוננו להחמצה מסמרת שיער, אלא שרובן שמר אס בשרוול, הכניע את השוער וחגג שער נצחון דרמטי. על פי הדיווחים, רובן אמור היה להיות השחקן הראשון שעוזב עם בואו של גווארדיולה, אבל עכשיו המאמן החדש יצטרך לשקול זאת שנית.
ומה נותר לומר על המפסידה דורטמונד? אמנם מדובר במכונת כדורגל לא פחות משומנת ומלהיבה, אבל בדו קרב הפנימי הזה, היא מבינה את מקומה הטבעי כסגנית של בר כוכבא. למרות המסע המטורף שעשתה עד לגמר, ועל אף הכדורגל המצויין שהציגה בחצי הראשון, בשורה התחתונה, חניכיו של קלופ (וגם המאמן עצמו, שהגיע ב-08' ממיינץ הקטנה) אינם פייבוריטים בשום מדד מול באיירן, ויעברו עוד כמה שנים טובות עד שיהיו. אבל שלא תחשבו שזה מה שימנע מהם להאמין בעצמם בעונה הבאה.
אשתקד הם הודחו בשלב הבתים (וסיימו אחרי מארסיי ואולימפיאקוס), ואולי בגלל זה בקיץ האחרון איש לא באמת נתן להם סיכוי. אותו סיכוי קטן הפך לאפסי לפי הפרשנים, כשדורטמונד הוגרלה לבית המוות עם ריאל, סיטי ואייאקס. אבל אז החל המסע המדהים שלהם: כשהם סיימו ראשונים בבית באותו בית מוות, אמרו שזה מקרי, ושזה ייגמר מול שחטאר בשמינית הגמר (בזמן שהאוקראינים נחשבו ללהיט הגדול של היבשת), אבל דורטמונד עברה בסטייל. ואז הגיעו דקות הסיום בגומלין רבע הגמר מול מלאגה, כשצמד דרמטי בתוספת הזמן קבע מהפך והצית אמונה שקלופ נועד לזכות בגביע הזה השנה. מיותר לציין שגם אז איש לא האמין שניתן לעבור את ריאל מדריד בחצי הגמר, אבל זה קרה, וכמו הרביעיה של לבאנדובסקי, כבר נרשם בהיסטוריה.
וכך, כשכל הסיכויים נגדה אבל כל לבבות הרומנטיקנים איתה, דורטמונד התייצבה לגמר מול היריבה השנואה מבית, האחות הגדולה המוצלחת והעשירה שלה. איכשהוא, הכל הלך הפוך לקלופ המקסים בשבועות האחרונים: בישורת האחרונה, לשחקנים שלו - שאולי באים מאהבה יותר מכל קבוצה אחרת ביבשת - לא נותר מספיק אוויר. באיירן חטפה לו את הכוכב הגדול שלו מריו גצה שבועיים לפני הגמר, העסקנים של אופ"א מנעו מהקהל הצהוב לספק את מופע התמיכה הקבוע שלו, ופתאום על הדשא, במשחק הכי קובע שלך, כל מטאטא יורה מולך. עם כל כמה זה שאכזרי, בדורטמונד אולי יוכלו לשאוב אופטימיות דווקא מהיספור של באיירן ומהמסקנה שאיתה התחלנו: לפעמים בכדורגל, כמו בחיים, המסלול לשיא האושר עובר במקומות הכי אכזריים שיש.
מהלך המשחק
הצהובים פתחו טוב יותר ולחצו מן הפתיחה, ובדקה ה-10 קובה שיגר בעיטה מקצה הרחבה, אך גבוה מדי. 4 דקות עברו ולבאנדובסקי ניסה להפתיע את נוייר מ-20 מטרים, אך לא דייק מספיק. בדקה ה-18 נוייר לקח עוד בעיטה של רויס, ובדקה ה-20 השוער שוב הזיע, הפעם מבעיטה של בנדר. בדקה ה-26 הגיע תורו של ויידנפלר להזיע, אבל השוער הדף למשקוף נגיחה של מנדז'וקיץ'. הקצב המטורף נמשך כשרובן החטיא שער בטוח באחד על אחד (30), ונוייר לקח ללבאנדובסקי כדור מאיים (33). 2 דקות לפני המחצית רובן מצא עצמו לבד מול השוער אחרי טעות שהומלס, אבל ההולנדי שוב בעט על גופו של ויידנפלר ובזבז מצב נוח מדי.
החצי השני נפתח בשליטה של באיירן, דורטמונד הלכה אחרונה והחלה לטעות, ובדקה ה-59 זה הגיע: רובן המושמץ קיבל כדור נהדר לרחבה, עקף את ויידנפלר שיצא לקראתו והעביר רוחב, אותו דחק מקרוב מריו מנדז'וקיץ', 0:1 לבאיירן מינכן. לשמחתו של יורגן קלופ, היתרון החזיק רק 8 דקות, עד שדנטה שלח בעיטה לבטנו של רויס ברחבה, וגונדוגאן עמד בלחץ ודייק מהנקודה הלבנה, 1:1 מהיר. בדקה ה-72 מולר כבר עקף את ויידנפלר ולרובן נותר רק לדחוק, אבל סובוטיץ' הגיח משום מקום והציל מהקו עוד שער בטוח. ואז הגיעה הדקה ה-89. ריברי השאיר מסירה ענקית לרובן בעקב. ההולנדי, אולי השחקן המושמץ אי פעם, הסתנן בין הומלס לסובוטיץ', עבר את שניהם וגילגל לרשת נגד כיוון התנועה של ויידנפלר. 1:2 לבאיירן, גביע אירופה חוזר למינכן.
הרכבים
דורטמונד: רומן ויידנפלר; לוקאש פיז'צ'ק, נבן סובוטיץ', מאטס הומלס, מרסל שמלצר; סוון בנדר (נורי שאהין/90), אילקאי גונדוגאן, קווין גרויסקרוייץ, קובה בלאצ'יקובסקי (יוליאן שיבר/90), מרקו רויס; רוברט לבאנדובסקי.
באיירן מינכן: מנואל נוייר; פיליפ לאם, דנטה, ג'רום בואטנג, דויד אלאבה; חאבי מרטינס, באסטיאן שוויינשטייגר, פרנק ריברי (לואיס גוסטבו/90), אריאן רובן, תומאס מולר; מריו מנדז'וקיץ' (מריו גומז/90).
שופט: ניקולה ריצולי (איטליה).